הדמויות שבפנים

שיחות מופלאות עם הדמויות שבפנים
על העבודה באמצעות Voice Dialogue

רבים מאיתנו תמהים מן הסתם כיצד קורה לפעמים שאנחנו נקרעים בין רצונות מנוגדים,
חווים בו-זמנית רגשות מנוגדים ויכולים להיות דבר והיפוכו, אולם התבוננות כנה בחיינו
מעלה שפשוט איננו עשויים מיקשה אחת: אנחנו גם חכמים וגם טיפשים, גם מוצלחים
וגם לא יוצלחים, גם חזקים וגם חלשים,גם רגישים וגם אטומים.
מזווית הראייה של Voice Dialogue,בכל אחד מאיתנו יש אינספור דמויות.
לכל דמות אופי, צרכים, רצונות, רגישויות, השקפת עולם ולעיתים אף אידיאולוגיה
ייחודיים. כל דמות רואה וחווה את העולם בדרכה שלה ולכל דמות מתנה ייחודית
להעניק לנו - אם רק ניקח.
יש ביניהן דמויות ילדיות ובוגרות, פגיעות וקשוחות, נשיות וגבריות, חביבות ואנטיפטיות,
מרובעות וביזריות, יועצות רוחניות, מורדות והרפתקניות.
לא פלא שאנחנו יכולים לרצות, להרגיש ולחשוב, (במודע ושלא במודע),דברים מנוגדים -
מזווית ראייה זו, אלה הם פשוט רצונות, רגשות ומחשבות של דמויות שונות בתוכנו.

כל עוד לא עשינו מחקר מעמיק ביותר, איננו מודעים לדמויות הפועלות בתוכנו ואנחנו חיים
בתחושה כאוטית ומעורפלת במידה רבה, כמתוך שינה. דברים 'קורים' לנו מבלי שתהיה לנו
מודעות אמיתית למתרחש או יכולת להשפיע עליו. גם כשנדמה לנו שאנו מנהלים את חיינו
ובוחרים בחירות חופשיות, למעשה אנו מופעלים במגוון של תגובות אוטומטיות ולא מודעות
על ידי דמויות פנימיות שונות שלהן צרכים, דעות, ואינטרסים משלהן (שלמרבה הצער,
בדרך כלל אינם האינטרסים האמיתיים שלנו).

העבודה עם דמויות פנימיות מאפשרת לנו להכיר בהדרגה את 'הדמויות הפועלות'
בדראמות הפנימיות שלנו.
להיכרות זו פירות רבים ועמוקים שלחלקם נתייחס בהמשך. כאשר מגיעים למיומנות
במתן ביטוי לדמויות, הן יכולות להופיע בצלילות ובהירות, ללא הפרעות של דמויות
אחרות. או אז ניתן 'לראות' כל דמות במלוא הדרה: לכל אחת מהן תנועות גוף, קול,
הבעת פנים וצורת ביטוי אופייניים ומעין 'תדר' אנרגטי ייחודי ולרובן נלווית תחושה
גופנית מובחנת.
לעיתים דמות כלשהי מזכירה לנו אישיות קולנועית, מיתולוגית או היסטורית ולפעמים
היא דומה דווקא לחבר הכנסת הנכבד עזרא אורקנא (שם בדוי).

כאשר דמות מופיעה בשיא בהירותה ודמויות אחרות אינן מקשות עליה להתבטא,
אנו נותנים ביטוי למהות אחת מיני רבות בתוכנו, פן אחד שמופיע ללא כל מיסוך.
ניתן לומר שדמות במיטבה תהיה, אם לשאול מונח מעולם הספרות, 'שטוחה' מאוד
ותזכיר, במובן זה, קריקטורה. משום כך, העבודה עם דמויות פנימיות מצחיקה
מאוד לפעמים. הצחוק המקבל מקל עלינו לקבל גם את הדמויות הקשות ביותר
לעיכול, ומעלה במהירות את המודעות שלנו לגורמים, המפתיעים לעיתים, המפעילים
אותנו.

השתלטות המנהלים על המוכחשים
את הדמויות הפנימיות ניתן לסווג בדרכים רבות, למשל, לדמויות מנהלות ודמויות
מוכחשות. הדמויות המנהלות מתפתחות בעיקר כדי להגן עלינו או, אם נדייק, על
פגיעותינו. לשם כך הן משתלטות עלינו עוד בשחר ילדותנו ועושות כל שביכולתן
כדי שלא נפגע, נצליח ונעשה רושם טוב - על פי תפיסת עולמן. תפיסת עולם זו,
המושפעת מגורמים תרבותיים, משפחתיים, גנטיים ומההיסטוריה האישית שלנו,
היא שתקבע אילו דמויות יוכחשו (משום שהן נתפסות כמסכנות אותנו) ואילו יחוזקו.

הדמויות המנהלות אכן עוזרות לנו לשרוד פיזית ורגשית, אבל על ההזדהות שלנו
איתן ועם דרכי פעולתן ההישרדותיות, אנחנו משלמים מחיר כבד: כבר מגיל צעיר
מוכחשות בתוכנו דמויות יקרות-ערך רבות. אנו עלולים, לדוגמה, לאבד את הילד
הפגיע (הנתיב העיקרי שלנו לאהבה ואינטימיות), את האסרטיבי, המנהיגה ודמויות
רבות אחרות. עמן אובדים לנו יכולות, כישרונות ודרכים מגוונות לחוות את העולם
ולפעול בו. במילים אחרות, אנחנואמנם שורדים ואפילו מצליחים, אולם במחיר
אבדנם של 'אברים' חשובים שבלעדיהם איננו יכולים להיות שלמים. גם דמות
שהוכחשה שנים רבות לא 'מתה' אלא נדחקת למרתפי הלא–מודע משם היא נאבקת
לשוב למודעותנו.
חשוב לציין, שהכחשה מתמשכת גורמת לשלל מצוקות: ריקות, דיכאון, חרדה,
קשיים ביחסי אנוש ובזוגיות, בעיות בריאות ועוד. אחת המטרות העיקריות של
העבודה היא, אם כן, לשוב בהדרגה להיות שלמים ומודעים לכל דמויותינו.

ההנהלה
"שלכולם יהיה ברור מי פה הבוס" - דמותו ופועלו של המגן-מנהל
בראש ה'הנהלה' עומד הבוס הגדול של האישיות, המגן–מנהל. הוא עוסק, כאמור,
בעיקר בהגנה על פגיעותינו הבסיסית. הוא מתבונן סביב בדריכות מתמדת אך
באופן רציונאלי (לדעתו) ועושה ככל יכולתו למנוע מאיתנו לעשות דברים שמסכנים
אותנו (על פי תפיסתו).
חשוב לו מאוד שנצליח (על פי אמות המידה שלו) והוא עסוק מאוד בהסתרה של
דברים בנו שהוא תופס כמביכים או שליליים וביצירת הרושם הנאות (לטעמו) על
הסובבים אותנו (כדי שלא יחשבו עלינו או ירגישו כלפינו דברים שיסכנו את פגיעותינו).
הנה קטע קצר מדיאלוג עם המגן-מנהל של תמרה, המדגים את החשיבות שרואים
מגינים-מנהלים באשר הם בעשיית הרושם הנכון ואת המחיר הנורא שאנו משלמים
כשאנו מזוהים אתם ונותנים להם לנהל את חיינו:

מנחה: אפשר לדבר עם המגן–מנהל של תמרה? (תמרה עוברת לכסא אחר על מנת לסמל ולהבחין שעתה אנו מדברים עם דמות בתוכה ולא עם תמרה כולה).

מגן-מנהל: שלום. טוב שחזרת לדבר איתי.

מנחה: גם לי נעים לדבר איתך. אתה מוכן לספר עוד על הדרך בה אתה מנהל את
החיים של תמרה?

מגן-מנהל: תראי, תמרה צריכה להתאים את עצמה לכל מסגרת. אם צריך להיות חזק היא צריכה להיות חזקה ואם צריך להיות חלש היא צריכה להיות חלשה. אני כמו זיקית. אני מתאים אותה לכל מצב.

מנחה: אם כל הזמן אתה מתאים אותה לכל מצב, האם יש משהו אמיתי?

מגן-מנהל: לא. הכל פאסאדה והיא בעצם כלום. בסוף לא נשאר כלום.

מנחה: איך זה קרה?

מגן-מנהל: כי הייתי צריך להציל אותה. הצלתי אותה ועכשיו היא מזלזלת בי. היא חושבת שהיה עדיף אם היא לא היתה קיימת. אבל אני שומר עליה מגיל שלוש שמירה הדוקה. אני שמרתי שהיא תהיה ילדה סופר טובה.כשהיא היתה קטנה אסור היה לה להרעיש. היא היתה חייבת ללמוד מיד איך להתנהג.

מנחה: והיום?

מגן-מנהל: והיום אסור שיגלו שהיא מרגישה שהיא אפס. זה לוקח המון אנרגיה להסתיר את זה. ואסור בשום אופן שהיא תאבד שליטה.

המגן-מנהל של תמרה היה חזק מאוד, והשפעתו על חייה היתה מצמיתה במיוחד, אולם
בכולנו קיימים מגינים–מנהלים שמגבילים את החופש שלנו להיות אנו–עצמנו ולמצות את
הפוטנציאל שלנו. כל עוד איננו מודעים לפועלם ולאופיים, הם ממשיכים לנהל את חיינו על פי
תפיסת עולמם ההשרדותית. בתהליך סבלני וערני ניתן ללמוד לקבל את המגן–מנהל (וכל
דמות אחרת) כמות שהוא מבלי להזדהות איתו. מצב זה מאפשר לנו ליהנות מכישוריו
ההגנתיים והמאזנים מבלי שנסבול מהתוצאות הטראגיות של הניהול שלו.

מי עוד בהנהלה?
לעבודה עם דמויות פנימיות, השלכות עמוקות שבמסגרת של מאמר ניתן רק לרמוז
עליהן, שלא לדבר על להדגים אותן. משום כך נסתפק בסקירה מהירה וחלקית של עוד
כמה חברים נפוצים בהנהלות שלנו.

המבקר הוא הצד שמסוגל לבקר כל דבר בנו. הוא יכול, למשל, להגיד לאשה נאה:
"את מגעילה. אם לא תעשי שאיבת–שומן מהירכיים אין סיכוי שמישהו ירצה אותך".
לאחר שעשתה כדברו, יש סיכוי טוב שיגיד, שעכשיו הירכיים שלה רזות מדי "ולא
בפרופורציה לשאר הגוף", או "שרק אנשים חסרי אופי מושפעים מביקורת".
בקיצור, כל עוד אנחנו 'קונים' את דברי המבקר, תמיד נרגיש פגומים ואם המבקר חריף
במיוחד, אנו עלולים פשוט להתייאש מעצמנו ומחיינו.

לפרפקציוניסט, ברור שאנחנו אמורים להיות מושלמים. לא פחות. כשהוא משווה את
חיינו העלובים  לאידיאות הנשגבות שלו ברור לנו שמי שאנחנו ומה שיש לנו "זה ממש
לא זה". פרפקציוניסט מצטיין יכול למנוע מאיתנו ללמוד ציור, למשל, מחשש שלא
נהיה רמברנדט ומיד. למרות הפוטנציאל ההרסני שלהם, בפרפקציוניסט ובמבקר
(כמו בכל הדמויות) יש גם תועלת, בתנאי שהם לא שולטים בנו: הם יכולים, למשל,
לדחוף אותנו להישגים או לעורר אותנו מתרדמת של שביעות–רצון מוגזמת אבל, כל
עוד אנו מאמינים להם, לעולם לא נחוש שלמים כפי שאנחנו.

ברובנו מככב גם הלוחץ. כשבידו האחת רשימות אינסופיות של דברים לעשות ובשניה שוט,
הוא דוחף אותנו לעשייה בלתי פוסקת. כשאנו מזוהים איתו נוכחים לחץ ואומללות רדופה
ואנו מתקשים להתבטל, לנוח או 'להיות', שכן מטבעו הוא פשוט לא מסוגל להירגע.

קיימות, כמובן, דמויות מנהלות 'קלאסיות' ואישיות חשובות נוספות. נדרש קשב מתמשך
ומדויק למתרחש בחיינו כדי להשתחרר משלטונן העריץ.
השתחררות זו מתרחשת במקביל לתהליך הדרגתי (המתחשב בחששות של הדמויות
המנהלות) במהלכו הדמויות שהוכחשו מוצאות את מקומן בחיינו.

מן המרתף - הדמויות המוכחשות
ניתן להכיר בהדרגה אינספור דמויות מוכחשות — כל אחת מרתקת בדרכה.
בנוסף קיימות דמויות שיתכן שלא הוכחשו בפועל, אולם מעולם לא היתה להן הזדמנות
להגיע למודעותנו — מחמת מלחמות האזרחים המתחוללות שם תדיר.
דמויות מהסוג השני יכולות לכלול, למשל, מדריכים רוחניים ודמויות שמתמחות בגוונים
שונים של הוויה והתבוננות.

הילדים
למרבה הצער, אצל רובנו מוכחשים רבים מהילדים הפנימיים. שכל אחד מהם יקר מפז:
כשהילדים הקסומים נוכחים בחיינו, למשל, העולם נעשה עשיר, קסום ומרתק.
הילדים העליזים מביאים לחיינו שמחת חיים, חיוניות ופשטות. הם אוהבים לשחק, לרקוד
ולשיר, להתבטל ולעשות רק 'מה שבא'.
כשהם מוכחשים, חיינו מאבדים את הברק והחדווה.

על מנת להחזיר את השפעתם הברוכה של הילדים המוכחשים לחיינו, עלינו לגלות מיהן
הדמויות המנהלות שמעוניינות שהם יישארו מחוץ לתמונה. לעיתים קרובות, לאחר
שמנהלים שיחה עם דמות מנהלת כזו ומבחינים אותה, הילד המוכחש שהוחנק יכול להופיע.
אז יש לנו הזדמנות להבין גם את החששות מהופעתו של הילד (המגן–מנהל יכול לחשוש,
למשל, שיגידו שאנחנו ילדותיים) וגם את היתרונות והחשיבות של החזרתו לחיינו.
מתוך מודעות זו, אנו יכולים לבחור אם 'לחבוק' אלינו את הילד או להמשיך להתכחש אליו
ולשלם את המחיר.

קיימים בנו גם ילדים פגיעים, הנציגים העיקריים של כל מה שהוא פגיע, ענוג וחשוף בתוכנו.
כשאנחנו מודעים להם, והם אהובים ומטופלים, הם מאפשרים לנו לחוות חמימות, ידידות
אמת, אהבה ואינטימיות ומביאים עמם רגישות ויופי נוגע ללב. כשהם מוכחשים ולא
מטופלים (וזהו, בדרך כלל, המצב), אנחנו נעשים אטומים, נוקשים או כאובים ומתקשים
להיות ביחסים בריאים ופשוטים עם הסובבים אותנו.

כזכור, מטרתן העיקרית של הדמויות המנהלות שלנו היא להגן על פגיעותינו, כלומר, בעיקר
על הילדים הפגיעים שלנו. הילדים הפגיעים, אם כן, הם בלב המערכת הנפשית שלנו.
כל עוד איננו מטפלים בהם ומקבלים אותם על כל כאבם, הדמויות המנהלות שלנו יעשו זאת
במקומנו בדרכן האוטומוטית וחסרת הרגישות, ומשום שהדמויות המנהלות שלנו רחוקות
מלהיות מטפלות מתאימות לילדים ענוגים, אנחנו נוסיף להיות כאובים, בודדים או כבויים.
כשאנחנו לומדים לאהוב אותם ולהקשיב להם, לעומת זאת, המערכת הנפשית כולה יכולה
להירגע. סיפורה של אלה מדגים, על קצה המזלג, משהו מתהליך זה:

"למרות שבזמן האחרון היו הצלחות בפרויקט, אני מאוכזבת", אמרה אלה בראשית פגישתנו.
"לכולם יש תפקידים מוגדרים ורק לי, שמנהלת את כל העסק, אין. זה כאילו העבודה שלי
שקופה.אז כשכולם מקבלים מחמאות והכרה אני מרגישה שהחלק שלי בהצלחה לא מוכר".
החלטנו להזמין לשיחה את הדמות באלה שהתאכזבה. הנה קטע מהשיחה:

מנחה: אפשר לדבר עם הדמות באלה שהתאכזבה כשאחרים קיבלו יותר הכרה ממנה?

(הילדה הפגיעה מופיעה ועיניה של אלה מוצפות דמעות)

מנחה (בעדינות): מה את מרגישה?

הילדה: אני מרגישה שמתעלמים ממני, כאילו אני שקופה ולא חשובה. כאילו אפשר בלעדי ולא צריך אותי בכלל.

מנחה: איך הגוף שלך מרגיש עכשיו?

הילדה: מאוד לא נוח לי בגוף. זה כאילו אני מסמיקה מבפנים.

מנחה: ומה הרגשת וחשבת כשכולם קיבלו הכרה ואלה פחות?

הילדה: התביישתי להגיד שאני רוצה שהם יגידו את מה שצריך להגיד עליה.

מנחה: אם אלה לא היתה עוצרת אותך, מה היית עושה?

הילדה: הייתי בוכה. בכי של לב שבור ואכזבה. לא של עצבים. עכשיו הדמעות נעצרות לי בגרון ויש לי כאב גרון. אולי זה כי לא אומרים מה שמרגישים.

מנחה: אולי. את יכולה לבכות, את יודעת.

הילדה: אולי אני בכלל הילדה המנודה. זאת הילדה שעושים עליה חרם. על אלה עשו חרם הרבה פעמים כשהיא היתה קטנה. פעם באה ילדה חדשה לשכונה ואמרה שהיא 'המשתפת והמוציאה' והוציאה את אלה ואז אף אחד לא דיבר איתה וכולם חשבו שהיא אשמה במשהו והיא לא אשמה בשום דבר!

מנחה: אלה מקשיבה לנו עכשיו וזאת הזדמנות לבקש ממנה דברים אם את רוצה.

הילדה: אני רוצה שהיא תדאג שלא יגידו עליה דברים לא נכונים ושכן יגידו עליה את
הדברים הנכונים!

לשיחה עם הילדה הפגיעה המנודה היו השלכות משמחות. האכזבה והפגיעה קיבלו
ביטוי מדויק ומלא (למרות שהילדה התקשתה לבכות) והילדה זכתה להקשבה והכרה.
התחושה המופשטת והמעורפלת קיבלה פנים ודמות מובחנת, כך שאפשר היה
להבין אותה ולתמוך בה. בנוסף, במהלך השיחה, אלה הפסיקה להזדהות לחלוטין עם
תחושותיה הקשות של הילדה ויכלה לבחון, אם אכן לא קיבלה הכרה או שמא, בשל
זווית הראייה של הילדה, היא פשוט לא חוותה אותה. לאחר השיחה אלה חשה, שללא
מאמץ מצידה, היא זוכה להכרה ומשום שהנושא הפסיק להטריד אותה, היא חשה
מועצמת וחופשייה יותר. אין זאת אומרת שהילדה הפגיעה לא תופיע יותר, אולם
כשהיא תופיע, יש סיכוי טוב שאלה תתייחס למצוקתה בצורה בונה.

האגו המודע
מטרת העבודה, אם כן, היא להיעשות מודעים ליותר ויותר דמויות פנימיות, להכיר
בלגיטימיות ובחשיבות של כל אחת מהן, להתיידד איתן, אולם לא 'להיבלע' לתוכן. כך,
בתהליך סבלני ומחויב, עובר בהדרגה ניהול חיינו מהמגן–מנהל וחבריו בהנהלה לידי
מה שניתן לכנות 'האגו המודע'. בניגוד ל'הנהלה', לאגו המודע ראייה רחבה ויכולת
לאזן בין הדמויות וצרכיהן השונים. תוך כך, למי שעושה עבודתו נאמנה, מתבהר
בהדרגה המרכז המסתורי המופלא שבלב המערכת הנפשית שלנו שבו אנחנו כל
דמויותינו אולם איננו אף אחת מהן.

על העבודה
הדרך הטובה ביותר לעבוד עם דמויות פנימיות היא לשוחח בזו אחר זו עם שתי
דמויות מנוגדות, למשל, עם המרצֶה (עוד חבר נפוץ בהנהלותינו) שרוצה שנעשה
רק מה שמתאים לאחרים ועם האגואיסט שחשובים לו רק האינטרסים שלנו.
העבודה עם דמויות מנוגדות מחדדת חווייתית את העובדה שאף דמות איננה 'אנחנו'
ושתמיד נוכל למצוא בתוכנו דמות הפוכה לדמות שאנו מזוהים איתה. כאשר אנו
מצליחים לקבל את הניגודים שבנו יש לנו אפשרות לבחור: האם נכון לנו כרגע
להתחשב בזולת או לדאוג קודם כל לעצמנו או שילוב כלשהו של השניים —  על פי
מה שנכון לנו בכל עת. היכולת להכיל את הניגודים שבנו מעצימה אותנו, ומאפשרת
לנו לבטא את השלמות שאנחנו על כל גווניה.

כאשר משוחחים עם דמויות, חשוב להיות לא ביקורתיים כלפיהן. דמויות, כמו בני
אדם, פורחות כשהן חשות שמקבלים אותן ומתעניינים באמת במה שיש להן להגיד
ונסגרות, נעלבות או נעשות תוקפניות כאשר הן חשות ביקורת. משום כך אם, למשל,
נוכחת ביקורת כלפי דמות רגועה, חשוב לברר מי הדמות המבקרת את הדמות
הרגועה. יתכן, למשל, שזו דמות של עשייה פעלתנית שכל עוד אנו מזוהים עם
האנרגיה שלה, חוסמת בפנינו את האפשרות לקבל ולבטא את הדמות הרגועה.

העבודה עם דמויות פנימיות מסייעת לפתור קשיים ולהתמודד עם משברים, אולם
במיטבה היא מאפשרת היפתחות הדרגתית, כמו של פרח, החושף אט אט את
כל עלי הכותרת שלו ואת שלמותו. את פירותיה הטובים ביותר היא נושאת כאשר
היא נעשית לאורך זמן, בהדרגה, בסבלנות, באומץ, בהתמסרות, בסקרנות וללא
ידיעה מראש של מה שיתגלה בפנינו.

מפתחי הגישה
שיטת Voice Dialogue פותחה בשנות השבעים על ידי זוג הפסיכולוגים
האמריקנים ד"ר האל וד"ר סידרה סטון. השניים הושפעו מגישות פסיכותרפיות
ורוחניות רבות, ביניהן בולטת במיוחד הגישה היונגיאנית. סידרה סטון הושפעה
גם מן המורשת הבהייביוריסטית של סקינר.

ליצירת קשר עם אורה גבריאלי.